בשעת בוקר מאוחרת הגיעה סוף סוף הפוגה בגשם ויכולנו לצעוד לתחנת האוטובוס ולנסוע ליאנגשו.
כשהגענו ליאנגשו מזג האוויר הסגרירי די קילקל את מצב הרוח ולא עשינו הרבה. הזמנתי כרטיסים למופע הערב המפורסם "רשמים" למרות העייפות ובתקווה שמזג האויר יתבהר. בינתיים רק שוטטנו ברחוב המערבי (.West st) הממוסחר בטירוף, כמו כל מרכז העיר בעצם, ונחנו לקראת המופע.
 |
| קישוטים מעניינים מעל חנות ב West St |
ההוכחה האולטימטיבית לכך שהגענו למקום ממוסחר היא נוכחות תפריט ישראלי בגסטהאוס שלנו.. לרגע חשבתי שהגענו למקלוד גאנז' בהודו (מי שהיה יבין למה). אבל נראה שאפריל אינה עונת התרמילאים הישראלים ביאנגשו (ובצדק, מבחינת מזג האויר) כי אנחנו עדיין לא רואים אותם סביבנו.
ההתרשמות הראשונית מהעיר היא שדי מגעיל פה, קורעים את התיירים במחירים, התמורה לא באמת הוגנת, ובעיקר נורא רועש וצעקני פה. אבל אם מרימים ראש מעל זה הנוף משגע, אפילו במרכז העיר רואים מסביב את הפסגות היפהפיות. הנה תמונה אחת שאומרת הכל: נוף קסום ובאמצעו סניף מקדונלדס.
בערב יצאנו למופע בהסעה מטעם הסוכנות שמכרה לנו את הכרטיסים. אנחנו כמעט המערביים היחידים בהסעה אבל למזלנו יש כמה סינים דוברי אנגלית. אנחנו עומדים שם בבלאגן מטורף יחד עם עוד הרבה אנשים שהגיעו עצמאית (כלומר כמונו, להבדיל מקבוצות מאורגנות באוטובוסים). איכשהו, לא יודעת איך, הבלאגן הזה עובד: מישהו מגיע ומחלק לנו את הכרטיסים שלנו, אנחנו מבינים איפה נכנסים ואפילו מוצאים ממש בקלות את המקומות שלנו. הילדון קיבל כרטיס ילד ללא מקום ישיבה ויש להם פטנט - מקבלים כסא מתקפל קטן בשבילו שאמור להיות לפני הרגליים שלי. ברור שבסוף הוא ישב עלי אבל הכסאון היה מאד נוח לתיק במקום שיהיה על הרצפה הרטובה מגשם.
עוד מחמאה לארגון שלהם – כולם מקבלים שכמיות ניילון דקיקות בכניסה, כי כמובן לא ניתן לפתוח מטריות כשמתחיל גשם, זה יסתיר את המופע.
ולעניין העיקרי: המופע יפהפה. לא משנה כמה הוא תיירותי וקיטשי, הוא מרהיב. המוני משתתפים רוקדים, שטים, שרים, תלבושות מדהימות וגם הפסגות מאחור משתתפות בחגיגה כשהן מוארות במהלך המופע כחלק מהשואו. מאד נהנינו ואני מאד ממליצה.
הנה טעימות מסרטון ערוך יותר טוב משלי:
מופע רשמים ביאנגשו
הנה טעימות מסרטון ערוך יותר טוב משלי:
מופע רשמים ביאנגשו
ביום שישי לקחנו שייט ברפסודת במבוק על היולונג. אלה רפסודות קטנות של 2 נוסעים ומשיט. לקחנו דיל עם הסעה מהמלון. השייט כייפי, בעיקר המפלונים הקטנים בדרך. בין המפלונים רגוע מאד, והנוף משגע. הנהר רדוד מאד – המשיט למעשה לא חותר אלא דוחף במוט ארוך את הקרקעית. השיט נמשך כשעה וחצי (יש מסלולים ארוכים יותר אבל מבחינתי זה היה מסלול אידאלי).
כשחזרנו העירה ניסיתי לארגן לנו סיור באיזו ריקשה ממונעת לסביבה הכפרית. דרך הטיול המקובלת באיזור הזה היא רכיבה על אופניים וזה לא רלוונטי בשבילנו כרגע, הוא גדול מדי מכדי שארכיב אותו אבל עדיין לא רוכב מספיק טוב ללא גלגלי עזר ובכלל גם לא ראיתי אופניים לילדים. הציעו לי לשכור טוסטוס חשמלי אבל אני לא מעיזה לרכוב על זה פעם ראשונה בחיים עם הילדון. להתנייד באוטובוס מקומי זה סיפור לא הכי נוח באיזור הזה. הריקשה שפינטזתי עליה פשוט לא קיימת, או שלא הצלחתי למצוא, אז בעצם לא עשינו כלום חוץ מעוד שיטוט ויציאות לאכול. בערב הילדון ביקש סטייק. הלכנו למסעדה גרמנית עם בעלת בית גרמניה. לצערו של הילדון הסטייק לא היה משהו, אבל הסלט והלזניה שאני הזמנתי היו טעימים מאד. האמת שפרט לשייט השהות ביאנגשו לא הייתה מוצלחת, די קשה להתנייד פה אם לא לוקחים אופניים, ומזג האוויר גם לא עזר לנו במיוחד. מחר נחתוך מוקדם חזרה לגווילין.
ביום שישי בלילה ירד גשם ממש בלי הפסקה שעות ארוכות. רק אחרי שמונה בבוקר הגשם נחלש והחלו הפוגות ויצאנו לחפש ארוחת בוקר. בחרנו מסעדה צרפתית עם המלצות בטריפ-אדוויזר אבל גם כאן הקרואסון והבגט לא ממש דומים לקרואסון ובגט..
בדרך בעודנו צועדים ב West st ראינו קבוצת אנשים שנושאים קישוטים גדולים צבעוניים ואז פתאום מישהו מתוכם יצא קדימה לכיווננו והדליק נפצים על הכביש. היינו ממש קרובים לשם, מאד נבהלנו ורצנו לאחור. אח"כ היו עוד כמה נפצים בהמשך הדרך ותהלוכה שלמה של אנשים, הראשונים נושאי הקישוטים שהיו עליהם סרטים לבנים ועליהם כתוב משהו ולאנשים היה סרט לבן קשור על הזרוע. אח"כ אנשים שלבשו משהו לבן שנראה גזור מנייר על הבגדים ואיזה כיסוי ראש מוזר והלכו לאחור, כל אחד כזה לווה ע"י אנשים אחרים ששמרו עליו כשהוא הולך לאחור. בסוף היו אנשים שנשאו מעין עריסה גדולה, כמו עגלה בלי גלגלים שהיתה מקושטת מלמעלה בבובה דמויית חסידה. עד אותו רגע חששתי שזו איזו הפגנה פוליטית, והדבר האחרון שרציתי להיות בקרבתו בסין זו הפגנה פוליטית, אז די פחדתי. אבל כשראיתי את העריסה איכשהו קלטתי שמה שאני רואה הוא מסע הלוויה. (מאוחר יותר קיבלתי אישור להשערה הזו שלי, הצבע הלבן בסין הוא צבע של מוות).
היה מעניין לראות שאחרי הצועדים הלכו המנקות שטאטאו בהצלחה חלקית את שאריות הנפצים מהרצפה.
לא צילמתי את האירוע, בהתחלה מהחשש שזו הפגנה פוליטית ואח"כ משהבנתי שזו הלוויה הרגשתי שזה לא יהיה מכובד לצלם. אבל זו היתה בהחלט חוויה מעניינת מאד (אחרי שחלף הפחד).
 |
| יאמי ביאנגשו |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה