הגיע סופ"ש. מראש הכנתי רשימה של מקומות שעדיף לבקר בסופ"ש מול מקומות שצריך להתרחק מהם בסופ"ש בגלל העומס. בראש הרשימה של מועדפי סופ"ש עמד מקדש השמיים (Temple of Heaven).
מקדש השמיים זה הרבה יותר ממקדש. כלומר יש שם גם מקדש או כמה בעצם, אבל מסביב יש פארק גדול והוא היה היעד המרכזי שלנו.
מומלץ להגיע לשם מוקדם בבוקר כדי לחזות בסינים מתעמלים, עושים יוגה וטאי צ'י. אבל, להשכים קום זה לא אנחנו.. בכל זאת מסתבר שבשבת המקום גדוש אנשים וגדוש פעילויות גם מאוחר בבוקר, אם כי לא ספורט שקט אלא ריקודים, נגינה, אמנויות לחימה ועוד. לנו זה נשמע קצת כמו קקפוניה, כמו למשל כששתי קבוצות משמיעות מוזיקה שונה במרחק עשרה מטרים אחת מהשניה, כל אחת לפעילות שלה. להם זה כנראה לא הפריע. בכל אופן לי זה היה מעניין למרות הרעש, לילדון הרבה פחות. כמה קבוצות ניסו להזמין אותו להצטרף אליהן, אבל הוא לא גילה שום עניין.
המשכנו למבנה המרכזי של מקדש השמים שהיה יפה מבחוץ, יותר מזה לא מאד התלהבנו כל כך התלהבנו מהמתחם. האמת שדי התאכזבנו ממנו ביחס לציפיות.
ממש מחוץ למקדש השמים נמצא אחד השווקים האהובים על ישראלים בבייג'ינג, נדמה לי שוק הפנינים, אבל אצלי הוא לא היה בשום תוכנית, ובכלל השתדלתי להמנע מקניות בשלב הזה של הטיול כשעוד הרבה טיסות פנים וסחיבת מזוודות לפני.
משם נסענו בתחתית למדרחוב ציאנמן המשוחזר (Qianmen). מיד בתחילתו עלינו על קרון רכבת שעושה נסיעה תיירותית לאורך הרחוב.
הקרון כבר היה מלא אז הילדון קיבל את מושב הנהג של הכיוון ההפוך מהנסיעה וכך היתה לנו תצפית מצוינת לשני הצדדים. הרחוב יפה אבל זה יופי סטייל דיסני כי הכל נבנה מחדש. אני תוהה האם זה לפחות משוחזר באותנטיות, אני לא יודעת. החנויות ברחוב רובן מערביות לגמרי, מסעדות מזון מהיר וכן חנויות של מזכרות.
הנסיעה הקצרצרה מסתיימת ממש ליד המקדונלדס, שימושי מאד לארוחת צהריים. הבחורה שישבה בשולחן לידינו הביעה התעניינות רבה בילדון שלי, ובסוף אזרה אומץ לבקש להצטלם איתו. זה כמובן לא היה מקרה יחיד. זה קרה החל מהיום הראשון בעיר האסורה ועד היום האחרון בסין.
כבר בהמשך הסיור באותו רחוב קיבלנו דוגמא נוספת – הורים שביקשו שהילדון שלי יצטלם עם הילדון שלהם. את זה אפילו אהבתי יותר ושמחתי לצלם גם. (וסליחה על הכתם הורוד איפה שנמצאים פניו היפות של הילדון. אני חושבת שמגיעה לו פרטיות ברשת הפתוחה).
אח"כ נכנסנו לחנות מזכרות ברחוב. החנות גדולה אבל לא מסמנים מחירים, כל דבר צריך לשאול. אני מנסה להתמקח ולא מצליחה ונראה לי שעושקים אותי (יחסית לסין כמובן) אז לא קנינו כלום. תיכף גלגל המזל הזה יתהפך...
אנחנו פונים שמאלה מהרחוב המשוחזר לסמטה קטנה וכאילו חצינו שער בלתי נראה. פתאום אנחנו באסיה כמו שהכרתי ממדינות אחרות. סמטה צרה, חצי סלולה, חנויות קטנות של מקומיים. הרבה יותר נקי מהודו אמנם, אבל לא נקי כמו המקומות הראשיים. מאד שמחתי להראות לילדון גם איזור כזה, נראה הרבה יותר אותנטי.
אנחנו ממשיכים בסמטאות בכיוון כללי מערבה אבל אין לנו ממש מושג איפה אנחנו, המפה בידי לא מספיק מפורטת באיזור הזה. פתאום נפלנו על חנות מזכרות ופה בלי להתמקח הכל עולה בערך שליש מחנות המזכרות ברחוב ציאנמן.. בשמחה קניתי לילדון כמה דברים שביקש ואפילו לא טרחתי להתמקח מרוב שהיה זול. התבאסתי לראות באותו שליש מחיר גם דובי פנדה שכבר נכנעתי וקניתי לו ביוקר (23 שח!) רק כמה דקות קודם לכן.
חבל שאין לי מושג איך מגיעים לשם שוב, לא יכולה להעביר הלאה..
המקום לא לגמרי לא תיירותי. אנחנו רואים ריקשות מסתובבות שם, זה נראה לי כמו סיור חוטונגים לתיירים ולא נסיעה אותנטית מנקודה לנקודה. היו גם ריקשות ממש של פעם, לא אופניים אפילו, אבל את אלה אין לי לב לקחת. נראה לי נורא.
אגב, מילה על התיירים בסין. רובם סינים. תיירות פנים חזקה אצלם מאד. אז לראות סיני בריקשה זה עדיין לא אומר שזה לא סיור לתיירים.
התוכנית המקורית היתה ללכת דרך האיזור הזה עד חוטונג שנקרא ליוליצ'אנג, חוטונג משוחזר שמתמחה בחנויות אומנות. כאמור לא היינו לגמרי בכיוון, ואחרי שמצאתי חנות בה המוכרת דיברה אנגלית טובה הבנתי שאנחנו לא ממש קרובים והחלטתי לתפוס ריקשה. כמעט נפלנו באחת הרמאויות הידועות של ריקשות – לצערי רק בדיעבד ידעתי שזו רמאות ידועה. כשלקחנו אותו שאלתי כמה והוא ביקש רק שלושה יואן. זה נמוך מדי, מסתבר שזה צריך להדליק נורה אדומה. לא ידעתי. נסענו, הגענו ליעד, ואז שלף מחירון שכתוב בו 180 יואן.. אני כעסתי, הוא כעס, הוא אמר "טוב תשלמי מאה". פחחחח, לא הייתה לי כוונה לשלם. המשכתי להתווכח בקולי קולות ולחזור על המנטרה "ביקשת רק 3". הוא סימן לי כמה הוא התאמץ ואני צחקתי והראיתי לו את המנוע החשמלי של הריקשה.. (הילדון שם לב לזה בנסיעה). הייתי בבעיה שלא היה לי כסף קטן, בזבזתי אותו בקניות, ולא יכולתי לדחוף לו סכום ביד ולברוח, הייתי חייבת להגיע להסכמה. הסכמתי לתת עשר. בסופו של ויכוח קולני, עם ילדון קצת מבוהל שאמר "אמא תשלמי לו כבר", סגרנו על עשרים יואן שזה אולי לא הכי זול אבל כבר לא היה לי אכפת (והוא לפתע היה הגון ונתן עודף מדויק מ-100). הסיטואציות האלה עלולות להיות מסוכנות כנראה. למזלי הוא עצר ממש קרוב לחוטונג אליו ביקשנו להגיע, ולא באיזו סמטה נידחת, כך שזה לא היה נראה לי מפחיד מדי.
ליוליצ'אנג (Liulichang) הוא כאמור הוא עוד חוטונג משוחזר עם המון חנויות אומנות. שוטטנו קצת, התלהבנו מהציורים, מאמן שמצייר בכדורי זכוכית מבפנים (אח"כ ראינו את זה עוד הרבה), הילדון התלהב ממכחולי ענק שנמכרו שם (גם אותם ראינו אח"כ עוד הרבה). היינו כבר ממש עייפים אז לא הארכנו שם, לקחנו מונית לאכסניה, וסגרנו לילה מוקדם.
 |
| חנויות בליוליצ'אנג |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה